פסק-דין בתיק ה"פ 36933-06-10

לפני תובענה שנייה שהגישו המבקשים בקשר עם ביצוע הסכם הלוואה שנכרת בינם לבין המשיב ביום 2.12.2005, לפיו הלווה המשיב למבקשים סך בשקלים השווה ל- 1.250,000$ (להלן: "ההסכם"). להבטחת פירעון ההלוואה שיעבדו המבקשים לטובת המשיב מקרקעין ברחוב שמעון רוקח 14 בשכונת נווה צדק בתל אביב, הידוע כגוש 6929 חלקה 156 (להלן: "הנכס").

בתוספת להסכם שנכרתה בין הצדדים ביום 26.2.2006, הוסכם כי ההלוואה תיפרע עד ליום 1.7.2008.

המבקשים לא פרעו את הלוואה עד המועד שנקבע לכך ומשנתגלע סכסוך בינם לבין המשיב ביחס לשער הדולר לפיו יש לפרוע את ההלוואה הגישו לבית משפט כאן תובענה (ה"פ 699/08) בה עתרו להצהיר כי הפרשנות הנכונה של ההסכם היא "כי ההלוואה צמודה לשער היציג של הדולר במועד פירעון ההלוואה (ללא רצפת שער) בתוספת ריבית שנתית של 12%". תובענה זו נדחתה בפסק דין מיום 10.12.2009 בו נקבע כי "יש לפרש את סעיף 3 להסכם כלשונו, וכי השער היציג הקובע לצורך חישוב סכום ההלוואה הוא השער היציג כפי שהיה ביום החתימה על ההסכם". המבקשים לא השלימו עם פסק הדין וערערו לבית המשפט העליון (ע"א 727/10). ערעור זה תלוי ועומד.

בין לבין הגישו המבקשים בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין בה"פ 699/08, וביום 23.2.2010 ניתנה החלטה לפיה ביצוע פסק הדין יעוכב בכפוף לכך "שמלוא סכום ההלוואה על הפרשי השער והריבית החוזית יצא מידם של המבקשים כאשר החלק שאינו שנוי במחלוקת יועבר לידי המשיב והיתרה תופקד בחשבון נאמנות משותף של באי כח הצדדים וכל זאת בתוך 35 יום מהיום. לא יבוצע החזר החוב כאמור יבוטל עיכוב הביצוע".

המבקשים לא עמדו בתנאים האמורים, לטענתם, נוכח סירוב המשיב להסיר את השעבוד מהנכס. ביום 22.3.2010 הגישו המבקשים לבית המשפט כאן בקשת הבהרה ובה עתרו להורות למשיב להסיר את השעבוד מהנכס עם קיום חיובי המבקשים. בהחלטה מיום 7.12.2010 ניתנה למבקשים ארכה של 21 יום לביצוע התנאים שנקבעו לעיכוב ביצוע פסק הדין כמפורט בהחלטה האמורה.

עד היום טרם פרעו המבקשים את ההלוואה או חלקה. לשלמות התמונה יצוין כי ביום 26.12.2010 עתרו המבקשים לבית המשפט העליון בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. בקשה זו נדחתה ביום 10.2.2011 אולם במסגרת ההחלטה האמורה העניק בית המשפט העליון למבקשים 45 ימים לעמוד בהסדר שנקבע בבית המשפט כאן לפירעון ההלוואה ואף קבע כי לעניין עיכוב הביצוע יועמד הסכום הכולל שעל המבקשים לשלם במסגרת ההסדר על 10,000,000 ש"ח במקום 11,000,000 ש"ח שדרש המשיב נוכח הערכתו שפסק הדין בערעור יינתן בשנת 2012. בהחלטה נוספת מיום 28.3.2011 הוארך המועד האמור עד ליום 27.5.2011.

בתובענה שלפני מלינים המבקשים על דרישת המשיב להוסיף לסכום ההלוואה ריבית "שערורייתית" ועותרים להצהיר כי החל ממועד פירעון ההלוואה המוסכם בין הצדדים, 1.7.2008, זכאי המשיב לריבית על פי חוק ריבית והצמדה בלבד (גם זאת עבור הסכום השנוי במחלוקת). עוד עותרים המבקשים להצהיר כי המשיב לא זכאי לריבית אותה הוא דורש מהמבקשים ביחס לתקופה שלאחר מועד הפירעון.

בדיון מיום 11.4.2011 הסכימו הצדדים שפסק הדין יינתן ללא שמיעת ראיות, כי כל החומר בה"פ 699/08 יהווה חלק מהראיות בתיק זה ותינתן לצדדים הזדמנות לטיעון סיכומים קצר. ישיבה בה סיכמו באי כח הצדדים בעל פה התקיימה ביום 6.6.2011.

דיון

1. סעיף 6 להסכם קובע:

"מבלי לגרוע מכל סעד אחר על פי הסכם זה או על פי כל דין, הרי כל סכום שלא שולם ע"י הלווה על חשבון פירעון ההלוואה (בין קרן, הפרשי המצדה וריבית) במועדו, ישולם, בצירוף ריבית בגין תקופת הפיגור (מעבר ובנוסף לריבית והפרשי הצמדה הקבועים בסעיף 3 לעיל), החל מיום התשלום המיועד (או מיום ההעמדה לפרעון מיידי לפי סעיף 12, לפי הענין) וכלה ביום הפרעון בפועל, בשיעור ריבית פיגורים שנתית של 5% נצברת מדי שנה (ריבית דריבית)".

מלשון הסעיף שלעיל, נראה כי במקרה של פיגור בפירעון ההלוואה התחייבו המבקשים לשלם למשיב ריבית שנתית בשיעור 12% בהתאם לקבוע בסעיף 3 להסכם (להלן: "הריבית השוטפת") בצירוף ריבית פיגורים שנתית בשיעור  5% (להלן: "ריבית הפיגורים").  

2. המבקשים טוענים כי הם מופטרים מההתחייבות האמורה מטעמים אלה:

                                 א.         המשיב יודע שללא הסרת השעבוד מהנכס לצורך מכירתו או שעבודו לגורם אחר, לא מסוגלים המבקשים לפרוע את ההלוואה. למרות זאת, עומד הוא בסירובו להסרת השעבוד מהנכס אף שהמבקשים הסכימו לשלם לו את הסכום שאינו שנוי במחלוקת ולהפקיד בנאמנות את היתרה השנויה במחלוקת. זאת, במטרה לגרוף לכיסו את הפרשי הריבית השוטפת וריבית הפיגורים בחוסר תום לב.

                                  ב.         בהסכם אין הוראה המתייחסת למצב בו מבקשים המבקשים להשיב את ההלוואה והמשיב מונע זאת, וגם פסק הדין בה"פ 699/08 לא עסק בעניין זה. על כן, נדרשת התערבות בית המשפט ופסיקת ריבית כחוק. סעיף 11 (ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א - 1971 (להלן: "חוק התרופות"), קובע כי נפגע זכאי לריבית על תשלום שבפיגור לפי חוק פסיקת ריבית, תשכ"א - 1961. לפיכך ומשלא נקבע במפורש ריבית לתקופה שלאחר מועד הפירעון ברירת המחדל היא פסיקת ריבית והצמדה לפי חוק.

זאת ועוד: בית המשפט מוסמך להתערב ולהורות על עצירת מירוץ הריביות מקום שאין הסכמה על גובה הריבית שבה יחויבו המבקשים לאחר מועד הפירעון בנסיבות בהן המניעה בתשלום נעוצה בהתנהלות המשיב. 

                                  ג.          בפסק הדין בע"א 275/83 עיריית נתניה נ' "סחף" חברה ישראלית לעבודות פיתוח בע"מ (פורסם בתקדין) (להלן: "פרשת סחף"), נקבע כי  אין לחייב צדדים בריבית מוסכמת ביחס לתקופה שלאחר מועד פירעון ההלוואה מקום שבתקופה זו התקיימו הליכים משפטיים. זאת, משום שמדובר במצב דברים אותו לא צפו הצדדים לחוזה. לטענת המבקשים, ברור שלא היו מסכימים לריבית המוסכמת לו היו צופים מלכתחילה את חוסר תום לבו של המשיב אשר גרר אותם להתדיינות משפטית ארוכה. מוסיפים המבקשים וטוענים כי אם לא תבוטל הריבית המוסכמת ייוצר מצב אבסורדי לפיו אפילו יזכו בערעור יחויבו המבקשים בסכום גבוה בהרבה מהסכום אותו היו צריכים לשלם במועד פירעון ההלוואה, והחוטא יצא נשכר.

                                  ד.         יש לראות את הריבית אותה דורש המשיב כפיצוי על נזק, ולהחיל על הנזק האמור את הוראות סעיף 14 לחוק התרופות לפיהן חייבים הצדדים לפעול למזעור נזקיהם. המשיב מנע מהמבקשים לקיים את ההסדר המוצע על ידם לפירעון ההלוואה ובכך מנע את הקטנת הנזק והפר את חובתו. מנגד המבקשים עשו כל שבידם על מנת להקטין את הנזק והיו מוכנים לשלם למשיב את מלוא הסכום שאינו שנוי במחלוקת ולהפקיד את הסכום השנוי במחלוקת בידי בא כוחו בנאמנות עד להכרעה בערעור. משכך, יש לייחס למשיב אשם תורם של 100% ולהפחית את גובה הריבית שהמשיב דורש מהמבקשים.

                                 ה.         המשיב ניצל את מצוקתם של המבקשים, אשר בעת כריתת ההסכם היו נתונים ללחץ מצד בנק הפועלים בע"מ שלטובתו שועבד הנכס, לקביעת ריביות מופרזות.